העסקת פרילנסר

העסקת פרילנסר נראית לרבים כמו "פתרון קסם" שבו הם יוכלו להעסיק עובד בעסק שלהם, ולחסוך מעצמם את כאב הראש של תשלום מלוא הזכויות הסוציאליות של העובד. הרי ידוע לכול שלעובד שכיר צריך לשלם לפחות את שכר המינימום ושבתלוש השכר מסתתרים להם עוד כל מיני סכומים, המסתכמים בכ- 30%-50% נוספים, מעבר לשכר המינימום: דמי חופשה, דמי הבראה, דמי נסיעה או הוצ' רכב, דמי ביטוח לאומי ודמי בריאות, הפרשה לפנסיה ולפיצויים (שלבדה עומדת על 12%), דמי מחלה (לא עלינו), וכן פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, במקרה של פיטורים ובהתאם לוותק של העובד. בנוסף לכך, צריך לשלם לעובד גם גמול עבודה בשעות נוספות או גמול עבודה בשבת ובחג, תלוי בהיקף עבודתו. מעבר לזה, ישנן עוד הרבה חובות אחרות שמתקיימות בין עובד ומעביד (כגון חובת השימוע), ועוד.

האמנם? האם באמת אפשר לחסוך את כל ההוצאות הנ"ל ולהימנע מהם, ע"י העסקת פרילנסר שימסור לכם חשבונית בסוף כל חודש בהתאם לסכום הקבוע והידוע שיסוכם עימו? האם אפשר לערוך ולנסח הסכם העסקה שבו ייכתב במפורש שמערכת היחסים בין הצדדים היא מערכת חוזית של מזמין/קבלן ולא של עובד ומעסיק, ובכך לעגן את היחסים המשפטיים בין הצדדים בצורה נאותה וללא חשש?

ביה"ד לעבודה קבע לא אחת, שיחסי עבודה אינם נקבעים ע"י הניסוח או הפרשנות שהצדדים העניקו להם בחוזה. מעמדו של אדם כ"עובד" מוגדר ע"י בית הדין לעבודה כ"סטטוס", וסטטוס הוא לא רק משהו שכותבים בפייסבוק.

משמעות הדבר היא, שלא ניתן להתנות בהסכם בין הצדדים כי מעמדו של אדם יהיה כ"עצמאי" או "כקבלן" וכי לא יחולו בין הצדדים יחסי עובד מעביד, אלא יש לבחון וללמוד מנסיבות העניין ובהתאם לדין, האם בפועל יחסי הצדדים היו כשל "מזמין וקבלן" או יחסי "עובד ומעסיק".

יחסי עובד-מעסיק

סטטוס הוא משהו שנקבע עפ"י מבחנים אובייקטיביים, שפותחו במשך השנים ע"י הפסיקה של בתיה"ד לעבודה. כך, כאשר ביה"ד לעבודה בוחן אם התקיימו בין שני צדדים יחסי עובד-מעביד, הוא מיישם עליהם שורה ארוכה של מבחנים עובדתיים, שבהתאם להם, הוא מכריע אם כן התקיימו (או לא התקיימו) בין הצדדים יחסי עבודה.

הנה כמה דוגמאות למבחנים כאלה: מי סיפק לפרילנסר את כלי העבודה או אמצעי העבודה; האם הביא אותם "מהבית" או שהם סופקו ע"י המעסיק? היכן נעשתה עבודתו של הפרילנסר; האם בחצריו של המעסיק או בחצריו שלו? מי קבע את שעות ומועדי עבודתו של הפרילנסר; האם הוא עצמו או שמא מעסיקו? מה השכר שהשתכר הפרלינסר; האם הוא גבוה באורח משמעותי (דבר שמלמד על 'עצמאי') או שהוא דומה לשכר שהיה משולם לו כשכיר? האם הפרילנסר השתלב במפעלו או בעסקו של המזמין והיה לחלק בלתי נפרד מהארגון, או שהשירות שניתן על-ידו היה חיצוני, מופרד ומובחן, באופן שאינו משתלב ב'ליבת העיסוק' של המזמין? האם לפרילנסר היה עסק משלו, שבו הוא נתן את שירותיו גם ללקוחות אחרים כפי רצונו, או שכל פרנסתו הייתה תלויה בעבודה שהוא קיבל מהמזמין? ובכלל, האם המזמין היה זה שהכתיב את צורת ההתקשרות הזאת, או שמא הקבלן הוא זה שביקש אותה?

אלו הם המבחנים העיקריים, וכשמבינים את העיקרון שעומד מאחוריהם, מבינים דבר חשוב ביותר: שמה שהצדדים יכתבו בהסכם שיחתמו עליו איננו משנה, אלא מה שמשנה הוא – מה תהיה התצורה העובדתית של ההתקשרות וההעסקה ביניהם.

ולכל אלה שמצקצקים בלשונם וחושבים עכשיו, "איך יכול להיות שאדם בגיר ובר דעת (להלן: "הפרילנסר") יחתום על חוזה מכובד שבו כתוב שאין בינו לבין בעל-חוזהו יחסי עובד ומעסיק, יכול לבוא ולטעון ההפך? הרי חוזים יש לכבד ולקיים!" ובכן, התשובה לכל אלה היא, שיחסי עבודה אינם מוגדרים עפ"י חוזה ששני צדדים מנסחים, אלא רק עפ"י המבחנים שנקבעו ע"י ביה"ד לעבודה.

החוכמה היא, אם כן, להבין האם התצורה והקונסטרוקציה שבה אתם מעוניינים להעסיק מישהו, חושפת אתכם לסיכונים מיותרים, האם אלו סיכונים שאתם מוכנים ומסכימים לקחת על עצמכם, והאם, אחרי שהבנתם והפנמתם את כל זה, לא תשקלו בכל זאת להעסיק אותו כשכיר.